יופי אסתטיקה צדק ובושה

יופי הוא החיוך שאינו נגמר

שמאיר פנים ומצית את האש.

אסתטיקה היא משלב של חיוך, של מגע

שמרגיש נקי ונותן להתקרב.

צדק זו אמת

שאומרת ולא מסתירה

שסולחת, אך זוכרת.

בושה היא השקר

לעצמי, לרעיי, לאלוהי…

כשיש נשמה והיא מקרבת

כשאין מאחור חשיכה

ולפנים מחיצה,

כשהילה אותה אופפת

של יראה, של כבוד

אתן לך לבוא אלי.

היי אתה, עצור לרגע!

היי אתה, עצור לרגע!

אולי תפסיק לעשות פה סדר.

במערבולת, הרי-

כולם נשטפים, מתכנסים, נחבטים אל החור הקטן שלמטה.

גוף אחד נלחצים זה אל זה.

היי אתה- המטר מטר, עשה

…שלא היינו פה.

כולנו תיירים, אורחים אצלך בסלון.

בחדר הזה אולי רבים,

בל הנה שמה, היכן שמואר רק קצת, רואים

שכולם מחייכים.

משקפי שמש. ביחד, הכל לבן.

תראה, אפילו שמעונים אין.

היי אתה! עשה טובה.

אולי תבוא לסלון ותראה-

אין פסלי גיבורים נועזים, אין אנדרטה, אין מצבות

אין הירואיזם, אין כידונים וחרבות.

גם אין מצביעים ללא חת ואפילו לא רובים.

יש פילים ותרנגולים והמון המון דרקונים.

היי אתה, ראית? היכן שאינך כביכול נמצא…

יש פסלים אימתניים ומה הם מסמלים?

את הרוע, הסכנה, הגבול הדק שבין

העולם הזה והטרנסדנטלי.

הלא אתה קובע מה בחייך ומה בגלגול הבא?

הפסלים ברבבותיהם והדרקון צבעוני, מרהיב, ניצב בפתח כל מקדש,

מעטר לו כל גג

היופי אכזר. האכזריות שביופי.

ובפנים הכל מרעיש ובחוץ

בתוכך ובעיניך.

לפחד. טוב ורע במקום אחד. בלב אחד,

היי אין מנצחים.

ובעת ההיא קול דאלים גבר

ובעת ההיא קול דאלים גבר

והעת ההיא עת חורף,

ואני רושם לעצמי: שום ודגים, 5 זוגות גרביים ותחתונים

שיננתי לעצמי, אורז את התיק לפני ששבים

בחוץ צווחים כולם, מלוא נימתם

ואני בשלי: טי שירט ומדים, גרעיני אבטיח וסיגריות

זהו, עוד שבועיים אם הוא ירצה, בלי אחריות

נעלי אצבע ומטען לסלולרי

ואני כבר הכי קרבי.

כעת אפשר לחזור עם צידה לעצמי ולחבר'ה

לסרט שנדמה שאינו נגמר

ואחרי שנגמר והנה אני בבית

חוזר עייף מן הקרב, מרבצי עייפות בראשי

פופאי ללא תרד, חסר את אוני

ובחוץ כולם מתלהמים וכולם שונאים

בבית אתה מרגיש בחוץ

כי כולם כבר השתגעו והתעוורו

אנשים ירוקים

איש בוגר

מבוגר

מיושב הדעת, לכל הדעות

נקרא כך, סתם

לפתע.

דווקא חשב שיתקשרו, חשב והדחיק

עד שצילצל הטלפון בערב

וכך נקפו הימים והוא הרגיש שדעך.

כך חלפו הלילות והוא

כבר מתאבל וסופר.

וכשהגיע הרגע לעטות המדים, לגרוב גרבי הצמר

ולטעת

רגליו בנעלים המסורבלות…

נעל את ביתו- גאה אך מפוחד,

מתיז על עצמו ניחוחות שיחזיקו

לפחות כמה שעות.

להפיג את הזכריות עתיקת היומין,

של עשרות גברים

והפליג

לפגוש עשרות אנשים ירוקים, מגודלי זיפים

אנשים ירוקים עומדים בתור

לקבל מקלות ומשחקים,

לקראת ההפלגה- לגברים בלבד.

אנשים בוגרים עם צעצועים

בגן ילדים

שהוא בעצם מעון- או אולי קייטנה

לבנים מגודלים

שהדחיקו כל השנה ועכשיו מוציאים

ומוצאים את עצמם מפריחים, למשל,

בלי חשבון. משהקים

בלי הנד עפעף

משתינים על הקיר- זוללים בלי הכר

מראים זה לזה- מי הגבר.

אנשים בוגרים , לכל דעת

מוצאים את עצמם

חוגגים את פורים יום יום

ירח שלם בלי גבולות,

בלי מוסכמות

בלי החומות,

בלי סימנים של הסטאטוס.

עם הרבה אשליות, על קייטנות

מעורבות ואנשים צבעוניים.

איש בוגר

מוצא את עצמו בגן של בנים

פלצנים, חרמנים

שרוקדים לצליליו של

חליל הרועים

הנלחם בקולו של פסנתר

ותוהים-

אם בניהם , גם הם,,,

יפליגו בים של שוטים.

ימי אוקטובר הארוכים

אש אש מדורה-

החיים במשורה.

היונים פושטות כנפיים,

הניצים בחגיגה.

אתנה הנה כבר הגיעה

חג למקוננות.

והארץ תגעש ותרעש וליבנו יעמוד מלכת

ויחריש ישראל ויבכה בליבו, בתוכו

ויגעש קרבו על בן דודו

שהכזיב

על אחיו שהלעיט

והנה הוא ניצב בפני שער של רחמים,

והשער סגור ואין קול.

אין מי שעונה

והדרך שכה ארוכה,

נדמתה לו אז ובמשך…

נדמתה לו במבט לאחור,

כפסיעה קטנטנה- כפסע של

כלום

כדילוג על שלולית.

ילדי המבחנה

אנו ילדי המבחנה של המזרח התיכון

נולדנו לעולם של אתמול

תקועים במגדל בבל

בלי לראות את המחר

לכודים בחשכת המראות

אנחנו, ילדי המבנחנה

חיפשנו שקט ושלווה בגן עדן ובמקום

קיבלנו סדום ועמורה.

כל יום שעבר

עיברנו את אמא

פלשתינה, שתלנו בה דם, זרענו דמעות

הידקנו שורשים עבשים

כל יום שהואר גילה עוד פרח של אבן

עוד תפרחת של אספלט.

אנחנו ילדי המבחנה שואלים את האב

למה ומתפללים לשלום סתם ככה

אנחנו מעורבבים לנו מליונים- מריחים זה את זה, צפופים

זה בצד זה

מסריחים, דוחפים, מתנכלים

ללא מרפא

אבא שם לו אצבע ועירבב והוא עדיין מערבב

ומשקשק ומערבל ומסובב

ואנו- הילדים במבחנה, מנסים להביט למלעלה ולצעוק

אבל הקול לא יוצא והרעש מחריש, מחריד

ועכשיו על חודם של זמנים

ולפני שהשמש שוקעת

שוב מטפסים להם כמה חזקים ומנסים ומפספסים

סע לפריז

סע לפריז, דבר צרפתית

מרכז העולם החופשי- לב החירות

סע תתאדה מארץ בראשית

תחסוך מעצמך ימי נחירות.

סע לפריז, תמצא שם הרבה מיתוס

תבין מהו אתוס

בכמה מאות ומעות נקנה החופש.

הם… לא צריכים לדעת שפה אחרת-

הם מרכז העולם.

למרות שנדמה לך כי אתה הוא.

חודשי הקיץ מחליפים את הפריזאים במליוני תיירים

את הנמלים בזבובים.

אצלם הזבובים רועשים לא נושכים.

סע לפריז תפגוש בוורסאי כבוד מלכים

תחזנה עיניך בשגעון של גדלות

אפילו של רב מלצרים

גדלות, לא של הזין.

סע ותמצא אלילים רומאים נועצים בך עינים

כידונות של היסטוריה…

שם זה רק העבר, הכידונות כהו.

סע לפריז- תמצא שם נשים קטנות שטופפות לקול צלילי הנוטרדם

הם לא מבורכות כמו אצלנו, אבל גם לא כה אמיצות

סע להשמין מגמבון, או חמאה או גבינה מבורכת

אז תחוש באמת סתם נחת.

תפגוש את וולטר, אמיל זולא, את ז'אן ז'רס ויקטור הוגו או פיקאסו

את פוקו וכל השאר

תתגלגל מאה שנים לאחור,

תחייך, תתרפק, תטעם- פה לא צריך לבלוע

תשתה אספרסו- תפיץ עשן כחול

תהיה אחר רק לקצת.

אז מה?!

ואם הגיבור לא ירד אל העם

ואם הציפור תחדל ממעופה

והעץ יחדל להתנודד

והעם לא ינהג כהמון.

אם הפוליטיקאי לא יהיה פוליטיקאי

והאוזן לא תשמע- לא תקשיב…

והינשוף יחדל מהמייתו

יתכחש למבטו

אז מה?!

מנהיג

המנהיג המשחר- המנהיג שמשחרר

שמגלה שאינו נוהג

אפילו אם אוחז בהגה

המנהיג החולם

מנהיג חלמאי

אדם בין בריות

עם שיניים מחודדות.

הכמיהה למילה

ל מ י ל ה

של האור… ההארה

הכמיהה לוהבו והות

יהיה רק טוב, שלא נצטרך לחשוב

מידי.

לחגב חלול בעצם

אין חביבי, אין

שחרור מכלום

שוטים, שופטים ואניים

בעולם של שוטים

אני שותק!

סייג לחוכמה

תנו להם רובים תנו להם מילים

תנו להם חרבות מושחזות

לדבר את עצמם לדעת

לדרדר את עצמם לדעת,

כלום,

בלי כלימה.

בעולם של שוטים

מולכים העשבים

ואיזובי הקיר סתם תלויים

בלי מעש

בלי מילה

הם שותקים, לא כי אינם חכמים

הם שותקים כי יפה לה השתיקה

סגורה לה בצדפה

ואם יפצו… יפצחו,

יגלשו להם מטה

אז מה?

בין העשבים הצפופים, אין מקום לשותקים.

במדינה של משפט,

אין אמת

במשטר של שופטים

אין אתיקה, גם לא מוסר

יש עורכי דין ויש פסקי דין,

יש עוודים ויש קלבושים

ויש תקשורת מתלהמת

ודין פלילי ויועץ משפטי

וכותרות- הרבה כותרות צבעוניות בעיתון.

ואין מי שיגיד מה מותר ומה אסור

ואין מי שיגיד שהמלך הוא עירום

ואין כבר מי שיגיד חדל.

במדינה של משפט יש חוק – אין כללים

ולצבע אין עוד ריח.

בחברה של תועים

אני תוהה

אם העתיד כבר כאן

או שמא זה העבר בלבוש של מחר

בחברה של תנים אני כבר כאן

עם אותו הריר והעיניים הבוהות

עם אותו המבט ואותו הרעב

כי חברה של תוהים

לא רואה מחר או אתמול

היא מחרחרת ודוהרת

לכאן ולשם,

אחר הזנב של עצמה

בעם של אניים

אני איני

אינני אני

בעם שכולו אחד והאחד הוא

אותו אחד של אז לפני מילניום או שניים

אותו נרדף של המאה שעברה

בעם של אנשים מחפשים את עצמם

רק עצמם.

ואין מחר ואין עבר ואין דיין או אפילו ארז

ואין אלוהה ואין עוד צדק

רק אני ואפסי עוד.