מה עושים לעזאזל עם הילדים? נדמה כי שעות הפנאי של הורים הופקעו לטובת ילדיהם.
הג'ימבורי יוצא מכל החורים, האמת מכל האוזניים. בשביל ללכת להצגות הילדים צריך משכורת 13 ואת ערב השבת מבלים במרתון אינטרנטי של איפה עוד לא ריגשנו את הזאטוטים.
בדיוק אחרי שמיצינו את כל הפארקים שברדיוס של 10 ק"מ, ואחרי שפירקנו את כל הג'ימבורים באזור, נקלענו ממש במקרה לתחרות טרמפולינה.
אני מודה, זה היה ממש במקרה. עד היום חשבתי שטרמפולינה זה מושג שהומצא ע"י יזמי הג'ימבורי ופתאום מצאנו את עצמנו, אני, אשתי ושני הזאטוטים, נגנבים מתחרות מרתקת ובחינם.
פתאום נפל לנו האסימון והחלטנו לבדוק מה עוד לעולם הספורט יש מה להציע לנו.
גילינו עולם ומלואו. גילינו שבישראל יש עשרות ענפי ספורט מעניינים , המיועדים לכל המשפחה ומהווים בילוי שלם ונעים.
מסתבר שהילדים יכולים לשבת על הישבן במשך משחק שלם, להתרגש, להתעניין, לחוות את חווית הקהל. אבל הכי חשוב- מצאנו בילוי מעניין גם להם וגם לנו ויותר מכך, בילוי שמאחד את המשפחה.
בעוד שבג'ימבורי, אתה יושב בפינה חרד ובהצגת ילדים, אוטם את האוזניים, בתחרויות ספורט אתה מוצא את עצמך יוצר קשר מסוג אחר עם הילד – אתה מתלהב איתו, מעודד איתו, מסביר לו את חוקי המשחק.
אבות לילדים שלוקחים את בניהם למשחקי כדורגל ודאי מכירים את תחושת ה"ביחד" עם הילדים, אבל כבר שמענו לא פעם וטו של אמהות על הליכה עם ילדים (ובודאי שעם ילדות) למגרשים אלימים ומלוכלכים בקליפות גרעינים.
הספורט בישראל גווע. יעידו על כך מגרשי הכדורגל והכדורסל הריקים ונתוני הרייטינג העלובים.
יעידו על כך קבוצות בכירות המשוועות לספונסרים.
קשה לתלות את האשם בישראלי הממוצע שהחשיפה שלו לספורט היא בשיעורי החינוך הגופני.
אין בישראל תרבות ספורט משום שבמדינת ישראל הספורט לא מספיק חשוב וקברניטיה מעולם לא הפנימו את העובדה כי תרבות ספורט צריכה להיות חלק בלתי נפרד מאורחות חיינו.
אנחנו מתאכזבים בכל פעם מחדש מהכישלונות של מיטב בחורינו ובחורותינו בטורנירים בינלאומיים אבל שוכחים כי שחקן ללא קהל כמוהו ככף יד ללא זרוע. רק כאשר ילדי ישראל ינשמו ספורט, הספורט יהפוך לתרבות פנאי והאולמות יהיו גדושים, נוכל לצפות מספורטאינו להגיע להישגים.
בימים אלה מתנהל מאבק על דמותה של הרשות הלאומית לספורט. המטרה העיקרית של הרשות תהיה לבחון את תקצוב ארגוני הספורט. הגיע הזמן כי הפוליטיקאים ירימו את הראש ויביטו סביבם. זה כבר לא מכבי או אליצור ואף לא ביתר ירושלים או הפועל ת-א- זו התרבות הישראלית. תרבות אינה רק הצגה או מחול, אלא בניית זהות שמורכבת מהרבה אלמנטים כמו צריכת תרבות ואמנות אך גם פעילות ספורטיבית. הגשמת החזון הציוני לא יכולה להיות שלמה אלמלא נדע לפתח תרבות ספורט, תרבות אוהדים ונחזיר את האחווה שאבדה לנו אי שם.

מודעות פרסומת

אודות monimordechai

יועץ תקשורת. בלוג זה פחות פוליטי ומקצועי מזה שיש לי בדה מרקר קפה. הבלוג הוא מעין השתעשעות ספרותית. תמצאו בו רשימות קצרות על אבהות, שירים מפעם ועוד הגיגים. לאתר המשרד שלי: http://www.monipr.co.il משרדי עוסק ביעוץ תקשורתי, ניהול משברים ואסטרטגיה תקשורתית לחברות, ארגונים ולבעלי מקצועות חפשיים. מאז 2004 מתנזר מפעילות פוליטית גם במישור המקצועי. בשנת 2003 שימשתי מזכ"ל תנועת שלום עכשיו למשך אפיזודה לא ארוכה ולצערי לא הספקתי לממש את חזוני במסגרת תנועה זו. לפני כן שימשתי יועץ תקשורת לח"כ הרב מיכאל מלכיאור בתפקידיו כסגן שר החוץ ושר לענייני חברה ותפוצות וניהלתי את מטה ההסברה של תנועת מימד בשתי מערכות בחירות. וכן, אני גם מחזיק בתואר שני בתקשורת פוליטית מטעם אוניברסיטת ת-א. חניכו של הגדול מכולם- פרופ' גדעון דורון ז"ל. וגם בוגר תכנית העמיתים של קולות בלימודי גמרא.

תגובה אחת »

  1. כמה שאני מזדהה עם מה שכתבתה
    איתך בכל מילה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s