אוי אוי אוי

אוסטרליה באולימפיאדה

למה שלא נעבור כולנו

בשיירת מטוסים

נפריח שוב שממה

במקום ערבים נפגוש אבוריג'נים

במקום מזרחיים ואשכנזים נהיה כולנו אזרחים

במקום מסק"רים בנצרים, נשתקע בג'ונגלים

אש אש מדורה החיים במשורה

היונים מקפלות כנפיים

הניצים בחגיגה

אתנה כבר הגיעה

חג למקוננות

אתנה שוב הביאה

קולות של נהמות.

והארץ תגעש ותרעש

וליבנו יעמוד מלכת

ויחריש ישראל ויבכה בליבו – בתוכו

ויגעש קרבו על בן דודו

שהכזיב

על אחיו שהלעיט

והנה הוא ניצב בפני

שער של רחמים

והשער סגור ואין קול

אין מי שעונה

והדרך שכה ארוכה, נדמתה

לו אז ובמשך

נדמתה לו במבט לאחור

כפסיעה קטנטנה / כפסע של כלום

כדילוג על שלולית.

אדון הסליחות

פתאום כולם הופכים להיות כולם, פתאום כולנו יהודים

אדון הסליחות, באים עלינו לכלותינו

ואנחנו רק שואלים למה

במה חטאנו לפניך שלא נוכל להיות באוסטרליה

האם עוונותינו כה רבים המה, אדוננו

אדון הסליחות, רחם עלינו

תן שלום, תן לחיות

תן לגמוע ולרוות.

איזה חום

אני לא נותן לחום הזה לחדור

עוצם את עיני, נותן לו לדלג מעלי

אני לא נותן לו להיכנס

עוצם את העיניים חזק חזק,

אולי יוותר לי הפעם.

מסלק את המאפרה מלפני הפרצוף שלי

החום מפנים, העשן שליד והערפיח מכל עבר

לכו, התרחקו

הרחיקו מעלי את הפחד

מנעו ממני את ההנאה שבעצבים

ואת הלכידות המעושה של האנשים.

אני רוצה אויר של סתיו

כל הזמן שלכת של כתום וצהוב.

סליחות

למילים הריקות אין גבולות.

המילים הריקות מסתתרות מאחורי

אנשים שאומרים הרבה ולא כלום

ואחר פונים ואומרים-

תמתנו את המילים.

אבל למילים הריקות יש משמעות

הן נותנות לי כוח לתעתע, לבלבל

להסית מהעיקר- להסית

סליחה אדוני, סליחה שפגעתי,

סליחה גבירתי, לא הייתי צריך.

ואתה נסלח.

תגיד סליחה…

ארץ תתחתיות

ארץ תחתיות- צהוב ואפור

ארץ של מטה- עפר ואבק

ארץ זכרון נשכח

והווה דוחק, מדחיק

מה לך ארצי

מה ליושביך

שמזניחים את שדייך

ומעדיפים את כברך.

מה לך ארצי

שבמקום להפרות את אגנך

להתפעל מזיו גבעותיך

חופרים חייליך בבטנך,

מתחרים, מי יגיע ראשון אל מקור מחייתך

יכבוש את פרי בטנך

והרי את עזובה וגלמודה שם בחוץ

נתונה לחמת החמה

לרחמי החורף שלא בא.

ארץ תחתיות- צהובה

תהיי בלה, או ברה

לאיש לא אכפת

העיקר שנגלה מי היה פה קודם

מי הפרה אותך ראשון

פיתוי

בתוך ים של פנים-

 אני סוטה

בין רבבות איים-

אני מרחף

בקצב של מילים –

אני נכנע

כדי לא להתמכר לה.

בערב של צללים אני נכנס, ומתדרדר, ומתמכר

לפנים שוחקות

לשדיים מקפצות

לערוות שלוחשות לי

לבוא ולבוא ולבוא ולבוא

 

 

כשתתפורר האבן

כמו מכה, ביתי הפך

מקדש עליה לרגל.

לא מקום שבוכים בו

כי הבית עצמו דומע.

לא מקום שמדברים בו,

אלא מקום של תפילות.

מקום של קירות דוממים וטלביזיה

של שיחות על חיים ועל עתיד,

על זיונים ועבודה.

פגשתי אתמול אינסטלטור מקלל

"כוס אמק העבודה"…

"עובדים בשביל הזיונים, אה?!"

"אם לא היו זיונים, לא היינו הולכים לעבוד, אה?!"

אני כשאני עובד, אני מזיין

כשאני מובטל, אני מאונן:

מאונן עליה, מאונן על עבודה,

מאונן על החיים- מאונן על עצמי.

ובאים אנשים לאונן ביחד,

כי אני לא יוצא לאונן בבתים של אחרים.

רק כאן, במכה שלי,

אני בוכה-

בוכה רק בין קירות ליבי

שלא יראו האחרים, שלא ידעו…

שיבואו אלי הביתה, אם ירצו

ויתפללו ויבכו ויאוננו.

 

וכשהאבן השחורה תתפורר

והאזובים יכסו ערוותה

אדע שצריך לעשות מעשה,

כי האבן סר כבר חינה

בעיני עצמה- מבפנים

וזה דבר הכי נורא-

שמבפנים זה ריק ואין מוצא,

יש רק מורא.

אך אני אינני מדבר

כי האבן תלויה על בלימה,

החומר חלש- מעורער

אבל עדיין אופטימי.

אחרי הפרידה

אחרי כל הדמעות

ואחרי כל הצער

ועם כל העלבון והכעס

כאילו תלשת את ליבי

כאילו נותר בי חלל

עמום ועמוק- כואב, משתק

גבר חסר אונים

מביט במראה ורואה בבואה

של עצמו- של אהבתו,

של כבודו.

ועם כל הכאב והצער הזה-

כבול אני אלייך

כאילו מתת פתאום והלכת

ואין זאת כי אתאבל על עצמי,

אלא על המימוש

על הנצנוץ באפילה, על טיפת החום שעוד נותרה

בינינו- כשכבינו

ועוד גחלת מלחשת, מסרבת לדעוך.

 

ואני מזדחל למיטה, לא נכנס

מתהפך, מתחבט

נאבק וחובט ביתוש מזמזם

כל לילה.

וכששיא הלילה מזדחל לאיטו,

עת עפעפיים נסגרים

משרך את רגלי הכבדות,

סוחב את ליבי על גבי

למיטה הקרה- המנוכרה.

איך אפשר לא לישון ולחשוב

איך אדם נעלם, עם מותה

של אהבה.

 

אם אהבתי אאמין

ומדוע שלא אהבתי,

אם הכאב כה עצום,

אם אינני יכול למחות זיכרונך

למרות חסרונות ועל אף עלבונות.

כי היית בתוכי- כה עמוק

והיית ואינך עוד-

אסורה לאהוב.

 

 

חלומו של עקרב

הייתי רואה פסיכולוג

שייקח ממני את כל הזעם והעצב

ואת כל הכאב והצער על עצמי

ועל אובדן השלושים.

על ירדן וגוויעת האהבה.

הייתי שולח פרחים

לעצמי

מכבה את המחשב

ואת המחשבות

הייתי מפסיק לצול לתהומות

ומחייך אליך ועלינו

לצחוק , הו כמה אבקש לצחוק

ונדמה לפעמים ששכחתי

והייתי לעץ השיטה שבמדבר

הצהוב,

מכסה בענפיו הדלים

את הקרקע.

כאדם עניו וראשו שח,

מקמר את גבו ופושט את ידיו

באהבה שאין לה סוף,

על עקרב קטן וצהוב

שחופר מחילות

וממתין לבוא ערביים.

שם, אז בחסות

ערוות השיטה

יחדד את עוקצו-

ברשותה של האהבה עד בלי די

יעוט על טרפו.

 

אובססיבי

כשהלבשתי אותך סקסית

ובקשתי שתופיעי בפני

נדמית לי נסיכה שחורה

יוצאת מהערפל

משחרת לטרף/

שוחרת אותי.

 

כשראו לך הכל והציצי הציץ

נמתחתי- רציתי לחפון אותך

לחפור בגופך/ למצוא בך זהב שחור.

הטבעתי ראשי בינותיך

שיקעתי עצמי בחיקך

כדי שתרגישי שהפכתי כבר חלק ממך.

אם אעזבך, יהיה זה

כי לא התגברתי

על הפחדים/ כי לא השתחררתי

מהתחושה, שאני

יהיה רק אני

ולא יהיה לך אחר.

אם אעזבך

יהיה זה כי לא שכנעתיני

שאני מאורך ואני הוא יומך

ואני לחמך לעולם ועד

 

 

אהבה עירומה

יש לי בחצר עץ אזדרכת

שאינו פוסק מלהשיל עליו.

יש בחצר עץ שפרותיו

פירות בוסר

והם נופלים עת הבשלתם.

כמוהם – אהבותיי

פריחותיהן מהירות- קצרות.

לרוב עירום אני

וכשהנה באה לה האהבה

נגדעת היא במהירה,

מבשילה טרם עת

ומתה לפתע ריקנית ומרירה.

ידעוני אחד אמר לי

את שכבר ידעתי לא מכבר

שמספיק חיוך אחד

שדי ברפרוף אחד של שפתיים

הוא אמר לי להרגיש, אבל שכח

להסביר כי לפעמים מרוב רצון להרגיש מתכהה הרגש

מהשאיפה לשלמות נוצר רק כאב