המסודרים

איזה כיף לחיים רמון, לדני נווה, דני יתום, לאברום בורג ליוסי ביילין ולבייגה שוחט.
איך הם הסתדרו בחיים כל כך מהר אחרי שפרשו מהפוליטיקה.
לרגע, עם הודעת הפרישה, דאגנו להם. מה יהיה על אותם אנשים שהקדישו את כל חייהם למען אידיאולוגיה, למען החברה הישראלית. ממה יתפרנסו?
אישים אלה ואחרים היו חלק בלתי נפרד מהנוף הפוליטי והמפלגתי שלנו משך שנים רבות. רובם צמחו במפלגותיהם ולא היתה להם קריירה אחרת זולת זו הפוליטית.
במשך שנים, הם הרביצו בנו תורה, נלחמו על השקפותיהם, שכנעו אותנו שהאידיאולוגיה שלהם זו דרך חיים.
הציבור בחר בהם פעם אחר פעם, האמין בהם, האמין כי הם באמת רוצים להשפיע, לשנות, לתרום, לעזור.
ליבי, חס וחלילה, לא גס בפרנסתו של אדם. בעיני, רווחתו של אדם קודמת לכל דבר אחר, אולם אף אחד מהאישים המוזכרים מעלה, לא ידע מחסור במשך חייו הפוליטיים. כולם התפרנסו בצורה מכובדת במהלך חייהם הציבוריים וטוב שכך.
אני חש חוסר נחת כאשר אני רואה אותם עוברים לעולם העסקים ללא הנד עפעף.

אחת הסיבות לחולשתה של הדמוקרטיה הישראלית היא שהציבור מאס בציניות של הפוליטיקאים. הציבור לא ממש מאמין שיש פוליטיקאי שבאמת מונע מאינטרס לאומי ולא מאינטרס פרטי.
היום כולנו מפשפשים באדם ולא במסר שלו ובצדק. למה אני צריך להאמין לפוליטיקאי כזה שיום אחרי שעוזב את הכנסת, מתפוגגת גם האנרגיה שלו לשנות.
האם הדרך היחידה להשפיע ולשנות מציאות היא מכורסת השר?
ברור שלא. לא חסרות דוגמאות של אנשי ציבור שתרמו רבות למדינה לאחר שפרשו מהכנסת.
בן גוריון, לובה אליאב, חיים נבון, גאולה כהן, שולמית אלוני, יוסי שריד, מיכאל מלכיאר הם קצת מהאישים שניתן למנות.
לא בכדי רובם שייכים לדור הישן, לדור של ראשוני המדינה.

הסיבה להתדרדרות המוסרית של החברה שלנו נעוצה קודם כל במנהיגיה. התרופפות הערבות ההדדית מביאה לעליה באלימות, לתופעת ההשתמטות, לפערי השכר ולהעמקת הפער בין עניים לעשירים.
קשה כמובן לתלות את האשם באדם כזה או אחר אבל אם בארזים נפלה שלכת…

לא יהיה זה הוגן להטפל רק לפוליטיקאים. במחלה הזו נגועים משרתי ציבור אחרים כמו אלופים ורבי אלופים.
האנשים האלה צמחו כמשרתי ציבור. הם יצרו קשרים, רכשו ידע והשכלה וקיבלו כלים לניהול בעת היותם משרתי ציבור, מתקציבים שמומנו ע"י משלמי המיסים.
בעיני זו כפיות טובה, לנצל את המעמד שהגיעו אליו בזכות הציבור על מנת להינות מפירותיו בתום השירות הציבורי.
אכן, הם היו אחראים להתקדמותם הפוליטית. הם ורק הם זכו לבנות במו ידיהם את הקריירה שלהם. חלקם השפיעו רבות על דמותה של החברה והמדינה, חלקם פחות, אולם בעיני פעם שליח ציבור- תמיד שליח ציבור.
אני מאמין כי אילו כל אחד מהאישים המצויינים מעלה היה מתעל את הלהט האידיאולוגי שלו, את קשריו הפוליטיים ואת יכולת הביצוע שלו גם מחוץ לכנסת ולממשלה, הם היו יכולים להמשיך להשפיע על חיינו.
אני מאמין שכל אחד מהם גם היה מוצא את הדרכים להתפרנס בכבוד מהמשך פעילותו הציבורית.
אני לא חושב שראוי כי פוליטיקאי או איש צבא משמש דירקטור בגוף עסקי שמשתמש בקשריו כדי להעצים את רווחיו.
נכון, הם לא היו עושים "קופות" ולא היו מתברגים לעשירונים העליונים, אז מה?

אני לא נאיבי. קשה היום להביט בעולם במשקפת לאומית או גלובלית. מעטים האנשים שבאמת מקדישים את עצמם לתועלת הכלל ומצליחים להתעלות מעבר לרווח אישי, אולם עליכם, נבחרי הציבור ומשרתיו להבין: ניצלתם את המערכת הציבורית במשך שנים . בזכות המערכת הציבורית התקדמתם בחיים. אתם חייבים לה עד סוף ימיכם.
להיות שליח ציבור זו זכות אך גם חובה לכל החיים. משבר האמון בדמוקרטיות המערביות לרבות בישראל נובע מהאכזבה מאותם פוליטיקאים ציניים.
בכל מערכת בחירות אנו מבכים מחדש את הירידה במספר המצביעים, את האדישות ואת ריבוי המפלגות. הסיבה לכך היא אתם. הסיבה לכך היא הציניות. הסיבה לכך היא קדחת הנרקסיזם שאחזה בפוליטיקאים החדשים.

להיות שליח ציבור זו שליחות לכל החיים. אידיאולוג אמיתי ידע לתעל את תפיסת עולמו ואת האנרגיה שלו לתיקון עולם גם אם הוא לא שר או חבר כנסת.
בעיני, פוליטיקאי שברח מהחיים הציבוריים כדי לעשות לביתו, הוא במקרה הטוב גונב דעת ולכן אין תוקף לשום פעילות, אמירה, הישג שלו מתקופת חייו הציבוריים אם הוא לא ממשיך להלחם על אמונותיו עד הסוף.
קשה למדוד מלכתחילה האם אדם באמת מחויב לחברה ובהתאם לבחור בו, אולם יהיה לי יותר קל לבחור בפוליטיקאים שיתחייבו לכך מראש לכל חייהם.
קל יותר לשפוט קאמבקיסטים למיניהן (ע"ע ברק ואולמרט).